פסק-דין בתיק רע"א 49016-06-12

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה סיגל אלבו) מיום 29.5.12 ומיום 6.6.12, לפיהן נדחתה בקשת המבקשת לפטור מאגרה בגין תובענה שהגישה לבית המשפט.

רקע עובדתי

1.      על פי הנטען בבקשה, המבקשת, אישה כבת 80, שמצבה הרפואי בכי רע, הגישה לבית משפט קמא תביעה נגד האפוטרופוס הכללי (להלן: " המשיב"), על סכום של למעלה ממיליון ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מניהול לקוי של רכושה, שניהלו האפוטרופוסים שמונו לה בין השנים 1979 - 2002, בהיותה חסויה, ואפוטרופוסים אלו היו בפיקוחו של המשיב.

2.      בבקשה לפטור מאגרה שהגישה לבית משפט קמא, טענה המבקשת, כי נקבעו לה 168% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, וכי הכנסתה היחידה היא מקצבאות שהיא מקבלת מהמוסד לביטוח הלאומי ומארה"ב. המשיב התנגד לבקשה, וטען כי המבקשת לא צרפה מסמכים הדרושים להוכחת מצבה הכלכלי, כגון: מסמכי בנק המעידים על מצב חשבונות הבנק ואישורים על הפקדות או חסכונות, וכי העובדה שהמבקשת מיוצגת על ידי עורך דין מעידה על יכולתה הכלכלית. עוד טען המשיב, כי סיכויי התביעה קלושים מאוד, נוכח העובדה כי האירועים המתוארים בתביעה אירעו לפני כשלושה עשורים ולגביהם חלה התיישנות.

3.      בהחלטה מיום 29.5.12 דחה בית המשפט את בקשתה של המבקשת לפטור מאגרה, וקבע כי המבקשת לא פרשה לפניו את מלוא הנתונים בדבר מצבה הכלכלי וכי לא פירטה את מקורות המימון שלה לייצוג על ידי עורך דין, ולפיכך לא הרימה את הנטל להוכיח כי היא זכאית לפטור מאגרה. בית המשפט אף ציין, כי לא שוכנע שסיכויי התביעה גבוהים, נוכח טענת ההתיישנות שהעלה המשיב.

4.      המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר, שאף היא נדחתה, והוצע למבקשת לשנות את סכום התביעה לצרכי אגרה (החלטה מיום 6.6.12).

5.      על החלטות אלו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

עיקרי טענות הצדדים

6.       המבקשת טוענת, כי לאור גילה ומצבה הרפואי אין היא מסוגלת לקבל אשראי או הלוואות, ואין בידה מקורות הכנסות, פרט להכנסותיה מביטוח לאומי, כאמור. כמו כן נטען, שבשל מצבה וחוסר הסדר במסמכיה, לא עלה בידה לספק מסמכים נוספים לבא כוחה. אשר לייצוגה על ידי עורך דין נטען, כי בית המשפט התעלם מטענתה, שאינה משלמת עבור השירות של בא כוחה, אלא התחייבה לשלם אחוזים מכל סכום שיתקבל, אם יתקבל.

7.      עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט לא נתן דעתו להחלטה שניתנה ביום 8.7.11 על ידי השופטת נילי מימון, בבית משפט לענייני משפחה בירושלים, הפוטרת אותה מתשלום אגרה, וכי החלטה זו צריכה להתקבל כראיה לכאורה לחוסר יכולתה לשלם את האגרה.

8.      לבסוף טוענת המבקשת, כי טעה בית משפט קמא כששקל את סיכויי התביעה וקבע כי הם נמוכים לאור טענת ההתיישנות, שכן אין לקבל את טענת ההתיישנות מטעמי צדק ומטעמים אחרים.

9.      בפתח טענותיו טוען המשיב לחוסר סמכותו של בית משפט זה לדון בבקשת רשות הערעור, משום שלטענתו, ערעור על החלטת רשם הוא בזכות לבית המשפט שבו הוא משמש כרשם, ובענייננו, לבית משפט השלום בירושלים.

10.  לגופו של עניין טוען המשיב, כי המבקשת לא הגישה תצהיר המפרט את רכושה ומקורות הכנסתה בששת החודשים שקדמו לבקשה, כמתחייב על פי תקנה 14(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: " תקנות האגרות"); לא הגישה מסמכים כלשהם המעידים על מצב ההוצאות וההכנסות שלה, ולפיכך לא הוכיחה כי היא נעדרת יכולת כלכלית לשלם את האגרה לצורך ניהול ההליך. עוד טוען המשיב, כי התביעה לוקה בהתיישנות ונעדרת כל עילה כלפיו.

דיון

11.  על-פי סמכותי בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

12.  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין טענות המבקשת להתקבל.

13.  לשאלת הסמכות ייאמר, כי סעיף 96(א1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כך: " החלטה אחרת של רשם בכיר, דינה, לעניין ערעור, כדין החלטה אחרת של בית המשפט שבו הוא משמש רשם בכיר". לפיכך, הערכאה המתאימה להשיג על החלטותיה של הרשמת הבכירה היא בית משפט זה, בהליך של בקשת רשות לערער.

14.  לגופו של עניין, דומה כי שתי טעויות נפלו בהחלטת בית משפט קמא. הראשונה, בכך שלא שקל במסגרת החלטתו את ההחלטה הפוטרת את המבקשת מאגרה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. החלטה זו ניתנה בשנה שקדמה לבקשת המבקשת לפטור מאגרה, ועל פי תקנה 14(ד) לתקנות האגרות, החלטה של בית משפט לפטור מאגרה ב שנתיים שקדמו לבקשת פטור מאגרה, תשמש ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש. לאור נסיבות מצבה הרפואי של המבקשת ולאור גילה, די במסמכים שצרפה, בתוספת החלטה קודמת שפטרה אותה מאגרה ומהווה ראיה לכאורה, כדי לעמוד בנטל ההוכחה לחוסר יכולתה הכלכלית לתשלום האגרה.

15.  השנייה, בשקילת סיכויי התביעה. על פי תקנה 14(ג) לתקנות האגרות, בדיון בבקשה לפטור מאגרה על בית המשפט לשקול את העדר יכולתו הכלכלית של המבקש לשלם את האגרה והאם ההליך מגלה עילה. המבחן של קיום עילה הוא צר ביותר ונועד לברר האם, בהנחה שיוכחו כל הרכיבים העובדתיים של התביעה, יש עילה לתביעה. מדובר ברף נמוך יותר לעומת שקילת סיכויי ההליך, שנשקלים בדרך כלל, כאשר מדובר בבקשה לפטור מערבון בערעור (בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 17.10.07); רע"א 2630/10 וסרמן נ' פורת (פורסם בנבו, 22.8.10)). במקרה דנן, כאמור, בחן בית המשפט את סיכויי התביעה ונמנע מלבחון האם לשיטתו בידי המבקשת עילה להוכחת תובענתה, אם תשכיל להוכיח את הרכיבים העובדתיים שטענה. לפיכך דומה כי אין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיבחן האם קיימת למבקשת עילת תביעה.